בהרצאה שהשתתפתי בשבוע האחרון, במסגרת תחום העניין שלי במדעי החברה נחשפתי לספר שעונה לשם "אנשים רגילים" מאת החוקר והפסיכולוג כריסטופר בראונינג. הספר, המייצג בשמו כביכול בנאליות לרוע, הוא לדעת רבים אחד מהספרים החשובים והמשפיעים ביותר שנכתב בשנים האחרונות על התנהגותם של הרוצחים הנאצים ימ"ש. אלו שטבחו רבים מבני עמינו בשואה הארורה. הספר זכה לביקורת עמיתים חריפה ונוקבת, זאת בשל ה"האנשה" שערך בראונינג למפלצות הנאציות שטבחו מיליונים מבני עמינו, עקב טענתו כי היו בקרבם, כמו בשם הספר, "אנשים רגילים".

הספר מתאר בראיות מצמררות על "התדרדרותם" של חיילי יחידת מילואים ממוצעת של גרמנים לא צעירים, בעלי משפחות ששירתו בגדוד 101. כאלו שלא היו נאצים אידאולוגים, היו בסך הכול לוחמים בני המעמד הבינוני מרקע של מעמד הפועלים בהמבורג, והפכו לרבי מרצחים. הם גויסו לגדוד מילואים של האורפ"ו כי נמצאו בלתי כשירים להישלח לחזית, בשל גילם שלרוב סבב סביב שנות הארבעים ולכן הועברו לשרת במשטרה הצבאית. לטענתו הם יכלו לסרב לגיוס המילואים אך בחרו להתגייס למרות המעשים הנוראים אותם התבקשו לבצע. גישתו הושפעה במידה רבה מניסוייו של הפסיכולוג סטנלי מילגרם שהוכיח כי בלחץ חברתי ובציות לסמכות, אנשים המשויכים לקבוצה כלשהי, אם תעמוד בפניהם הברירה בין להרוג ולהשתייך לקבוצה או לא להרוג ולא להשתייך, יבחרו באפשרות הראשונה.

בעיני, ובקרב רבים וטובים המתנגדים לגישתו של כותב הספר וכמובן התפיסה היהודית, לגרמנים ולכל בני עשיו השונא ליעקב, יש שנאת ישראל שורשית ועמוקה. שנאת עמלק לישראל. פרופ' דניאל גולדהגן, חוקר יהודי אמריקני שלמיטב זכרוני הוא גם נצר לניצולי שואה, הוכיח את זה בסדרת ספרים רבי מכר ועטורי פרסים שכתב. בהם הוא זקף את החייתיות הגרמנית ואת רצחנותם הפסיכופתית במה שהוגדר בעולם מדעי ההתנהגות כ"אנטישמיות אלימינציוניסטית".

גולדהגן, עורר ויכוח סוער בשאלת הכנסייה והשואה. כיצד בכלל הגיעו אירופאים רבים כל כך לידי שנאת יהודים כה עזה? תשובתו שדווקא די הגיונית, אך לא בחוגים עליהם הוא נמנה. . טענתו כי הכנסייה מילאה תפקיד מרכזי בדמוניזציה עוררה עליו, כמובן, את זעם חבריו לא הסכימו שמסע התעמולה של המפלגה הנאצית ושופרה, השבועון דר שטירמר עוררו את השנאה הזו שקיימת בלב הנוצרים האירופאים.

"ראשי הכנסייה ידעו לנדות קומוניסטים משורותיה, אבל ברגע שזה נגע בטבח המחריד אותו ערכו הגרמנים ביהודים הכנסייה הקתולית והכנסיות כולן שתקו" הטיח גולדהגן בחבריו את מה שהמדרש טען מאות בשנים קודם לכן: "אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" השנאה של האירופאים ליהודים נוראה עד כדי טבח אכזרי, שאפילו השטן לא פילל לעשותם.

ניסיון "האנשת" החיילים הגרמנים יימח שמם הפריע לי בנימה האישית. השואה הייתה ועודנה חלק מרכזי בהווייתי, התבגרותי ותפיסת עולמי. סבא, חיים ברוך שורק, איבד את אחיו ואחיותיו בשואה הארורה. כנכדו הגדול, הייתי יושב לצידו שעות ארוכות בספרו את שנות ילדותו המרות והמחרידות במחנה העבודה, בגטו הנורא, ברכבת. אחיותיו: אלז'בטה רחל, חיה פיגלא הלנה, מרים ואוגן יעקב גרשון שנלקחו אל מותם בצ'כוסלובקיה. גם נפשו של סבא, עד יומה האחרון, לא התאוששה מהחורבן הנורא.

גם מהצד השני במשפחה, הייתה איבה גדולה לצורר הגרמני. סבי ז"ל, יעקב בר אור (קולבר), יליד בירת גרמניה, ברלין שנמלט עם משפחתו ממדינת הרוצחים מיד לאחר ליל הבדולח, הקריסטלנאכט, בה הם הרסו, בזזו והשמידו את בתי הכנסת ואת חנויותיהם של היהודים. רכושם הוחרם ואזרחותו נשללה והוא כמובן סירב לקבלה שוב עד יום פטירתו.

הם ביקשו מאיתנו, בני הדור השלישי – לא לשכוח, להעריך את החיים והשפע שקיבלנו, לנהוג בכבוד אחד באחר, לשמוח עם המשפחה ופשוט להיות מענטש.

אי אפשר לנקות את העם הגרמני, את פשעי חייליו, את העידוד של רוב העם והשתיקה המבישה של היתר. אי אפשר להסכים עם  התיאוריה של כריסטופר בראונינג. אבל כן כדאי ללמוד מטענותיו. אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר, תקופה בה נפטרו עשרות אלפי תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, ״המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים״ אומרת הגמרא בבבא מציעא – התנהגות חסרת רגישות כלפי האחר מסוגלת להרוג, האדם, אפילו היהודי יכול להרוג בחיצי לשונו.

נלמד לקח מהספר "אנשים רגילים", אל נא נסמוך על עצמנו. נשמר להיות רגישים לזולת, לצערו ולכאבו.